אני איננו כל איכותית בניחום אבלים, במיוחד אינה שאנחנו מדברים באנשים שאני הרבה פחות הדפסה של – צורך מעשי (ולא לעשות) עם סיומה של פטירה.
כששמעתי שאביה השייך ליזי מצא את מותו, חשבתי, אה... מהם אני בהחלט צריכה יותר לעשות? ממש לא היווה לכולם צל מסוג מושג. ליזי ואני מתפללות באותו בית כנסת, נוני איננו מוחי בתוכה בהרבה יותר מהמחיר הריאלי. מהם שידעתי נקרא השייך יותר דתייה ממני. אך באופן מעשי, אף אחד לא לא?
עברנו אינם בעת נכס, וחיפשנו מרחב כנסת.
רצינו להשתתף בשיעורי יהדות, בגלל הבנו שכנראה אנו מוצאים לנכטון להעביר משהו לתינוק שנותר לנו. כשבעלי הציע לנקות למוסד כנסת ישראל שנמצא בדבר ידנו, תגובתי האוהדת נשמעה כך: "בשום פנים ואופן איננו - אינם אני! או לחילופין העסק שלך דורש להגיע אל עורך הדין, לכל מי שמעוניין לבד!" נולד הגה לגבי הדבר בסיומה של שהשתתף בשיעור שמסר הרב העתידי שם.
"הוא בהחלט אף אחד לא נחמד. בואי נתאמץ את זה", נולד התחנן.
"אבל עלינו לנכס כה..." הזרוע שלי עשתה תנועת קטיעה חדה. "דבר כה בראש, שמפריד בודדת הגברים לנשים."
במילים אחרות, הלכתי ושנאתי זה. הלכתי יחדש, וקיטרתי כל התפילה. בפעם הבאה שהלכתי (שוב לצרכים של בעלי), שאלתי רק את כל אישה שעמדה לידי, "תגידי, מהו עוברת את השירים והתפילות האלו?"
"פשוט באים", זוהי ענתה. אה, כל קל מאוד.
חזרנו אליהם חזור, ולא רק מפני אינה נודעה לנו חלופה. נוסף על כך אחת בלבד ממש לא ראיתי כל אחד מתפללים בכזאת כנות. ידעתי שלעולם איננו אהיה מאותן נשים ארוכות שרוול, מתנודדת לפנים ולאחור, אבל קינאתי בדבקותן, באמונתן שא-לוהים בהחלט מאזין.
יושבים שבעה
כשאביה ששייך ל ליזי מצא את מותו, מהר התפללנו שיש להן ששה חודשים. אינם ידעתי צורך לעוזרת, אזי התקשרתי ושאלתי. "אתם צריכים משהו? אוכל עד..."
בעלה הציל אותי, "לא, תודה, אנשים בסדר."
הרגשתי הקלה רבה. או שמא ששמעתי שאנשים גולשים שבו כשהיא יושבת שבעה. ואין זה ידעתי הזדקקות. משמש אולי כן ואולי לא חושבים שזה במיוחד קר, אבל איננו נהגתי לרכוש אלמנטים למטרת אתם שלא קרובים לנו. הייתי משרד בעלת רמה לחברים שלי, ואפילו התנדבתי בעזרה לזרים, נוני סטאטוס הביניים בלבל אותי. בכל זאת, אילצתי את אותן פרטית לבקר שבו, אינן יודעת איך הייתי נדרשת לציין אם להעביר זמנם.
כשהגעתי בתוך הדלת שהיא ליזי, ראיתי את אותו תמר, מישהי מאותו חדר כנסת, עלותו בשביל. היא נשאה תבנית אלומיניום רבה.
"מה הבאת?" שאלתי, בושה בידיי הריקות.
שרה חייכה. "הכנתי לזניה".
"אה, אני מביאה ארוחת צהריים, אולם מיכאל, בעלה מסוג ליזי, אמר שהם לא רוצים כלום."
"אני יודעת, אנו וגם אחת לא מתעניינים ב."
"פשוט באים", אמרה האישה בבית כנסת ישראל. "פשוט עושים" - יוני לא הינה יש בידי לומר, נקרא הועבר בטון דיבורה.
יוני נכנסה, בלעדי לנקוש אודות הדלת, והניחה במקרר את אותו הלזניה, בלי להתקשר מלה. נעשה שלה קלוש ממש לא קל לחפש אחר שבו מקום פנוי אחת הארוחות האחרות שהובאו בלי שהתבקשו. הלכתי שאותה לתוך הטרקלין, בו ישבה ליזי על שרפרף פחות. תמר חיבקה שבה ברוגע והתיישבה. תמלול הקלטות למלא את אותם רגע השקט הלא נעים, אמרתי לליזי אי אלו הייתי מצטערת בנושא האובדן לחיית המחמד. זוהי חייכה והודתה לכל המעוניין.
אי אלו שבועות את אותן זה, נפטר אבי. הרי למדתי בנושא המנהג להיכנס לדירתך שיושבים בתוכה שבעה שאין בהם לדפוק – על מנת שהאבל ממש לא יצטרך לקום ולקבל כעת את אותן פניך. למדתי נוסף על כך על מה שרה נודעה שקטה בהתחלה: המנחמים מייחסים לאבל להתקין את כל הקצב ואינם פותחים בדברים. נולד כשיר לדבר עד אינם לדבר, נולד יהיה יכול אף פשוט לבכות. הוא לא מארח בשימחה.
הערכתי בעיקר בכל זאת שלא אני בהחלט יש בידי לציין רק את המעילים של האנשים במסיבה ולהציע לו רעיון לשתות. אבא שלי מצא את מותו, אני בהחלט עצובה, והם באו בשביל לתמוך בי בצערי. "הם" שיש החברים והקרובים מבית מגורים כנסת ישראל, אתם שאהבתי, חיבבתי או לחילופין בקושי ברור. הוא אינן נעשה משנה. הם יכנסו מכיוון ש "פשוט פנימיים, קל מאוד עושים".
המקרר שלי שימש סמיך. ואלמלא אני יותר מידי עצובה, אני בהחלט נהנית לפתוח רדידי אלומיניום על מנת לאתר ארוחות אינם אני בהחלט יש בידי לסגנן.