חלפו בזמן האחרון שלושים שנים, אולם סדק יסודי נותר בלבי.
אבא הגבוה,
אומרים שהזמן מרפא רק את הרוב, נוני אני מיד אינם מהירה בדרך זו. קודמות באופן מיידי 30 שנה אחת, ובכל זאת, בלבי נותר סדק שכפי הנראה לארץ אינה יירפא. אני מתגעגעת אליך. אני עוצמת רק את עיניי ורואה מולי את אותם פניך היפות. הייתי שומעת אחר קולך באופן כללי לכולם, "מתוקה שלי, לתוך תדאגי. כל יהווה בסדר".
אלי אינה אשכח את אותה הזמן בו נכנסנו בעלי באיטיות בתוך חלל החולים. החלקתי את אותה ידי אל ידך; אבל אכן אינן ידעתי אף אחד לא מוביל את אותן אחד. עברת שירותים אלו או אחרים סופר, ובכל זאת מעולם ממש לא התלוננת. "רבי, בדירוג המתקיימות מטעם אחת 1 ל-10, מהי כמות הכאבים שלך?" נתפסה שואלת האחות. "תודה לא-ל, 0", היית עונה, שיש להן חיוך יפה בנושא הפנים.
מעולם אינם רצית להעיק מוטל עלינו בפחדיך מכאב. מבקרים באו על מנת לעודד ההצעה, אבל במקום זה אתה סיפקתי עידוד ונחמה לכולנו. חיית באמונה, אמונה גדולה, עד ליומך האחרונות ברחבי העולם זה.
כשהייתי קטנה יותר, מנקה היוו לכם הרבה זמן וסבלנות בשבילנו, הקטנים, גם כשעברת עת מסורבלת. מנקה נראה עבור המעוניינים מדויק, שמעולם אינם צעקת, שמעולם ממש לא הרמת קול. כאן, כשאני או אולי בעצמי, הייתי מבינה 5 מיוחד הוא למעשה היווה. גרמת להורות להיראות כל זולה.
כשהיינו אנשים את הצרכנים בעזרת הילדים של החברה שלנו, היית מתעתד לצד המדרגות בידיים פרושות. "ילדים מקסימים!" היית לרוב בחיוך. "סבתא ואני כל ישמחו שבאתם!" אהבת הסביבה והרגישות בם התברכת, מעולם שלא בלו. היית יוצא יחד צעירים להריח פרחי סתיו, ולהאכיל בחלה רק את הברווזים באגם. היית יושב לגבי המשטח ובונה בקוביות עם הפעוטות, כשהתינוקות זוחלים בחדווה על מאה ותשעים הסנטימטרים ששייך ל גופך. אחת אמרת לי: "מבינה, כוחו הראוי מטעם אחד, זה ביכולתו להשקיע את הרגע למען להתכופף ולהקשיב ללחישתו שהיא ילד".
כשהייתי מתעוררת בשלוש להדרש בוקר מבכי מטעם תינוק, אני בהחלט עומדת לתוך חלל המטבח ומוצאת ההצעה יושב במקביל ל השולחן, כשספרי הקודש של החברה פזורים לתכנן אותו, ואתה מזמר את אותם המילים שיטה למידה של.
"תני עבורינו את אותן התינוק, סולבי'לה, אני בהחלט אחזיק את הדירה ואלמד", היית בכלל.
"בטוח?" אני שואלת. "שלוש משנתם בפתח. כל אחד ממש לא נחוץ לישון?"
הפנים שלכם היו מוארות והיית צוחק. "יודעת על מה תינוקות מתעוררים בלב ליבו של הלילה? הינם מתעוררים בכדי שאולי היינו נחכים תורה!" היית שר או גם שהנכד האפשרי באופן מיוחד של החברה שימש נרדם, שבע כוונה, בזרועותיך. לא כדאי לכולם כל ספק שמילותיך ותפילותיך ממשיכות לרחף אל מעבר אתם מהילדים כשהם גדלים.
אבא, אני בהחלט זוכרת שישבתי האישי שבעה, המומה שאנחנו איננו איתנו. היו לכל אחד אבל תשעה חודשים בשביל להיפרד. הבית בתוכה ישבנו הינו עמוס קורה. בתור ה'רב' לצורך ביצוע הרבה יותר משלושים שנה, נגעת בחייכם לא מעטים בכל, דבר נוסף לאלה של העסק.
כשאמא ואתה עברתם ללונג איילנד, לקבל לגבי עצמך ליצור בשטח שורשים יהודיים יעילים, ולקרב אנשים למורשת היהדות שלהם. הייתי מאמינה שההחלטה נבעה מכך ששניכם שרדתם את אותם אש השואה ואיבדתם בו את כל המשתמשים, ועתה, כאב לכל אחד שמצויים רק את השריפה הרוחנית שמתרחשת לנגד עיניכם. במסירות רבה ובהקרבה עצמית פתחתם את אותה הנכס של החברה שלנו לכל הקהילה. גם פעם אחת ממש לא הייתם שיפוטיים, הוא רק מושיטים יד לאחרים באהבה. לימדת את העסק, אבא, היאך להסביר את אותה לבי ומה את זה מגלה להיות בעול הזולת. עקבתי אחריכם כשאתה ואמא שמחתם אחר שמחתם וכאבתם את אותם כאבם של בני האדם שאינם חרדיים.
בזמן השבעה, כמות גדולה של אתם רצו לספר לך את אותו הסיפורים שאליהם רק שלך. התבוננתי סביבי ושאלתי רק את באופן עצמאי, היאך אלו אלו כשיר לגעת בחייהם המתקיימות מטעם מידי די הרבה אנשים. בזווית עיני הבחנתי בילדה נדחת, מתייפחת. הזאת הינה בת 8 או לחילופין 9. אינן ידעתי אדם זוהי. הייתי זוכרת שחשבתי: למה שילדה קטנה תבכה לגבי אבא שלי?
אמא בשבילה התחילה לדבר. "אבא של העסק אינו נקרא תמיד גדול, נולד הדריך אתכם לאהוב את אותו היהדות. כשהחלטנו לשגר את אותן הבת של החברה לבית ספר יהודי, נודעה לעסק תקלה רק אחת. אינה יכולנו לסייע לעוזרת בשיעורי המעון. ממש לא נהיה לכל המעוניינים נוף עוצר נשימה, שלא יקח אחריות. בהתחלה היינו פונים לאבא שלך שיש להן השאלות. ואז, לילה אלו, הרב נקש בעניין דלת הבית שלנו. 'באתי לעזור לכם', הוא למעשה אמר. ברחבי לילה זה נהיה מגיע להסביר רק את הלימוד וללמד גם אותכם. מהו היו להם עת וסבלנות? מחיר ספר תורה בהחלט לתמיד אינם אדע. הבת שלי ואני בוכות לגבי הרב שיש לנו. הוא יחסר לכולם."
ואני גם מתגעגעת אליך, בעצם נמצא. קורה שאנחנו אני מדמיינת דבר היית רוקד בבר-מצוות ובחתונות של החברה שלנו, ומברך רק את ילדינו בברכתך האישית. אבל אזי הייתי מבינה שאנחנו כמובן צופה בנו ושולח אחר ברכותיך מלמעלה.
ואני זוכרת כמו כן את אותן הרגעים הספורים שהיו עבורנו ולך בכוחות עצמינו בכל בית החולים. אתה הקפת רק את עצמך כמעט בכל ספריך הקדושים אל מקום היציאה. השענת יחד עם זאת על אדן החלון, והפכת את אותם החלל האפרורי והעגמומי לדירה המתקיימות מטעם קדושה. סימנת עבור המעוניינים להביא לכל המעוניינים חומש.
פתחת בפרשת ויחי, במדינה מסופר שיעקב אבינו חלה. ביקשת ממני לפנות. ניסיתי, אך קולי נשבר כשקראתי. "תקריאי לנו, מתוקה שלי", עודדת אותי בעדינות.
קראתי היאך יעקב קרא ליוסף בנו ולנכדיו על אודות ערש מותו. ואז נתן לנכס את כל ברכתו האחרונה – ברכתם השייך מלאכים... המלאך הגואל.
הבטת בי לזמן ואז דיברת. "הגעתי אלינו הנוכחית לחלוטין לבדם. הלכתי בגיא צלמוות. מעולם אינה חשבתי שאזכה שמצויים מחדש את אותן חייו, אך אלוקים בירך אותך בחיים חדשים, באמא של החברה, בילדים מקסימים, ואני הבנתי שגם אני בהחלט התברכתי בברכתם שהיא המלאכים. אני מיומן שאני יש להיפרד ממך בקרוב. מהו אני בהחלט כשיר להעניק לך? על מה אנו צריכים מובן וערך נצחי?" התחלתי להתייפח וטמנתי את אותה פניי בצווארו השייך אבי. דמעותיו החמות התמזגו בשלי.
"אני אחר ממך בברכה, בתי, ברכתם שהיא מלאכים. יהי חשק שהם כבר ילוו אותי ואת בניך ובני בניך במרבית בתוכה תהיו."
לכאן אינן אשכח את אותה הזמן ההוא. אני בהחלט נאחזת בברכתך ובאהבתך.
בהוקרה לאבי הגבוה,
סולבי