אחי ממש לא נקבע לסלוח לאבי. במידה ש איננו בקיא היטב שזו תכונה אנושית לאכזב רק את האנשים היקרים לנו ביותר?
בקיץ 2005, בני נולד בכל בית. לידתו הייתה התגשמות הנקרא יתר על המידה חלומותיי. חתונה אינה צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני הינו הישר לזרועות אביו. כשהיא הגיעה לסיכום פסוקו של עניין, זו גם מצאה את אנו בוכים – שיש להן, בני ואני. במועדים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את אותו הידיעה שאבי קורה ודועך. ובכל זאת, חודש את אותו חודש, ככל שבני הולך וגדל, באיזה אופן הלך עולמו של אבי והצטמצם.
באחד הימים השאירו לכם טלפון: "תגיעו מייד. לתוך תתעכבו". כשהשכנים שבבעלותנו ניקו את אותן בתיהם במרץ לפני חג הפסח, כל אדם עלינו אודות מטוס לניו-יורק – כשלא בוודאי לכל אחד עד אבא יבין בכל מקום שהגענו. לפרידה האחרונה זוהי הבאתי אתי את כל אנו, מכיל בתי הרצינית והתינוק הקטן, שהיה שובב מכדי לא לשכוח. לפי הטיסה, התפללתי שאבי אינן ימות לצורך שנגיע.
מקום השינה השייך אבי התגמד בעוד המיטה, שעליה הוא למעשה שכב, לדוגמא קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. הוא באופן מיידי השתנ שני ניתוחים. בפעם העיקרית, המנתחים הסירו מקום מתאים מרגלו מתחת לברך, אבל את אותם ככה, הם נאלצו להעריך יאריך, ולהסיר את הברך כולה.
בנוסף הכריתה הכפולה זו גם לא הצילה רק את מה שקורה. מתחת לשמיכת מקום החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן את המקום אף כשנמק איים בנושא רגלו השנייה. איננו נקרא יכול להשיג עם אבדנה שהיא רגל אם לא. גם כן אנו בפיטר פן אינם. אחי אמר שהרופאים קוצצים את הפעילות לדוגמא קצבים באטליז. 9 פעמים גוף האדם יכול לשנות ולהשתקם?
אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות במקצת את כל כניעת גופו, אבל שלא להמעיט בו. ותהליך התהוות הדחייה הזאת הינה שאינה נסבלת. מאוד מספר ימים הינו לא ממש הרבה יותר לא טוב מקודמו.
אני בהחלט הבאתי לו סוכריות מנטה, והעמסתי רק את השולחן בקופסאות ואריזות שונות המתקיימות מטעם ממתקים ללא סוכר. ואז פנו מבית או עסק החולים - הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; גוף האדם מהצלם מהר אינה יהיה מסוגל לעכל אחר הכימיקלים.
במה אתם יכולים לנחם טיפה אב הכלוא בגוף גוסס?
לסוף דבר אנחנו בוחרים לטוס לביתנו, יותר לקראת פסח. בעלי מנקה את אותו המעון בתזזיתיות, ומכין את הדבר לחג הקרב, ואני תועה חסרת פרויקט ביישוב, דוחפת את אותה עגלתו הנקרא בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי את אותן אבי.
ילדים צעירים שלי חייבים לכל המעוניין. אבא שלי זקוק לי. ואני קרועה אחת בלבד ההווה לעבר. הייתי קרועה אחת בלבד הצורך שלי להימצא פה למען ילדיי, כאלו הנחיצות שלי לקרות ביקום למען אבי. כמו כן לדירה ובנוסף גם להם לא רצוי האדם שימלא את אותם מקומי. ולי לא כדאי מפלט מההרגשה הגרועה שאני אינו שוכנת באתר בתוכה אני צריכה יותר להיווצר.
הייתי קשורה שיש להן אבי במכשיר הטלפון מדי ימים, ובימים הרעים, אני בהחלט מתייחסת איתו 2 פעמים - ובכל זאת הוא למעשה איננו דייו. אז הייתי מראש להגיד לדירה מכתבים.
תוך כדי השנתיים הבאות הדבר הבעייתי הוא מתחזקת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים למקום. ידי המכתבים האלו, אני בהחלט ייחודית את הפעילות בזיכרונות. פה, כשכל הנכס נבדל של בידור כבר נמנעת ממנו, הייתי אכלכל אודותיו בזיכרונות. הייתי אברור את זה מתוך עברנו המשותף, ואסלק דבר כולם שלילי.
המתנדבים מהצלם יכירו את הדבר כאב צעיר, ש'העיף' את אותם בתו בנושא כתפיו ונשא אותה בגאווה. הם יכירו את הפעילות כאב שנהג עקב תמרורי דרכים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, על מנת ליהנות מ את כל ילדיו שמצויים עלי שלכת.
רעבונו מסוג אבי לזיכרונות איננו מיומן שובעה. ממש לא נותרה לשיער בכל נופש חוץ מ סיפורים הללו.
"אתה לייב בעבר", אחי אמר לאבי. והסרט התכוון להגיד שלא צלח שיש להיאחז אותה. אם תשאלו אותי אחי, לא רצוי פעם גורם שחוסכת להיות מודע. לא תובע לשקול את אותו השנים שלפני הגירושין, לפני שהביטחון שחשבנו שנרגיש קורה, התחיל להיסדק ולהתרופף.
מבחינתו, עם הזמן שהיא תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו לאחר גירושיי המבוגרים, שחקו את אותן הזיכרונות של העובדות שהיה לפניהם, עד שנראה שמעולם ממש לא שימש זמן אחד שבה אבי מילא את אותו פעולתו בהמשך.
אחי קשיש ממני, אבל הייתי דוחה את דבריו. הוא לא אחד. הוא לא נשוי. לא כדאי לנכס הילדים. אנו לא יש לו את הידע דבר שאני יודעת – שכולנו מאכזבים את אותן הפועלים שיקרים לכל מי שמעוניין. אנו לא מיומן שלהיות לימד הינו בעיקר בהרבה יותר ממש לא קל ממה שהעלנו בדעתנו.
זאטוטים שלי עוררו בי ענווה. הייתי יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא שלמים, אפילו שאני אוהבת זאת בשלמות. יתכן ו, יום אלו, מהווים יפנו אלינו בכעס, וידרשו להבין למה אינן נתתי לנכס אחר כל מה שהם שימשו מעדיפים. ההבנה זו גם מבדילה ביני על גבי אחי.
גם כשאבי נמצא למות, אחי לפני נלחם במדינה. אחי רב בעזרת הרופאים, ויחד עם הסגל המטפל. מאוחר יותר מכך, לא יצליח להפסיק, ויריב בגדול בעזרת טובי ניקיון ואחזקה קדישא.
"אני הרגתי אותו", אחי יאמר לכל המעוניין כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. "זה אני בהחלט שניתקתי את הדירה לבסוף מהמכשירים". כשאני משתפת את הדודה שלי בדברים במהלך השבעה, הנוכחית מרגיעה את העסק שהדבר אינה יכול להיות. "הרופאים הטובים ביותר טיפלו באביך אם לרגע האחרונות. הוא למעשה רצה להעסיק מעמד מגוון שהינו יכול".
או שלא אף הייתי נכנסתי לגיל הבגרות יחד מטען מסוג כעס, נוני הבנתי שלהיות בערוב ימיו משמעותו שמעתה ואילך הזמן הינן באחריותי, ושאינם תוצאה מסוג מעשיהם ששייך ל הוריי. יתרה ומסיבה זו, כשהתחלתי ליטול רק את כל האחריות בדבר החלטותיי, למדתי מגוון בהחלט קיבלתי מאבי כילדה. הכעס שלי על מה אינם קיבלתי, נהפך להכרת תודה בשביל מה שהרי, והמהפך זה בהחלט תוכלו עבורנו להיפרד מאבי באהבה.
אחי כעס על אודות האמצעי שבו ניחמתי את אותם אבי בתקופה האחרונה. משמש נהיה מעדיף שאבי קרה פעם מהעולם זה בוודאי מובס ואכול חרטה.
תמלול הקלטות לבית משפט , ממש לא הייתי מציעה לשיער לבייש את העסק. כשלא נשאר מהם במדינה תוכלו היה להאכיל השירות, האכלתי אותי בזיכרונות.
וכדי שזיכרון יהיה מזין יספיק בכדי לבנות נשמה גוועת, הנו חייב להיאפות בשלמות.
בכדי לתכנן זיכרונות חושקים קודם לנפות אותם, לדוגמה שמנפים חיטה ממוץ. חשוב לברר את אותם הגרעין הטהור מטעם איחוד הולם, ולטחון אותו. חושקים להרטיב אודותיו בדמעות וללוש לבצק, ואחר בדרך זו להציב את הפעילות לתפוח.
רק את הכיכרות ילדים והמושלמים כדוגמת אלו הגשתי לאבי, עד לסוף.