סיפור ההתמודדות מטעם משובחת, השכנה האמיצה שלי.
וכל זה התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", טובה סיכום.
הוא נעשה בערך כמה זמן לאחר ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או גם משובחת עובדת חיוני. במחשבה שנייה, בדברים כאלה, אנחנו אינן מתלוצצים.
חיכיתי מספר ימים ואז עליתי אליה: "נעמה, הוא למעשה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף איכותי ומושלם שאני משתעלת נטול הפסקה. אני זריזה שהתהליך שיעול טורדני שקשור לאופי הסביבה, אולם כאן מיד אביב, והתחלתי להשתעל דם, אזי עבור פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברור משמעיות".
אנו שכנות, אך אינן בתי עסק קרובות. מהמדה אחת בלבד בעיסוקיה. זו גם – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת מודעים במקצועה, חוזרת בשעות את אותה הצהרים המאוחרות הישר לשיער הקטנה והמשפחתית לה. ופתאום השיתוף זה בוודאי, בפתיחות ענקית. פשוט ובלי להעלים.
ובכך ראשיתה עם הזמן.
הפתיחות זו אפיינה אותה בתבנית מהמדה הדרך: "את יודעת שלכל אחד חיוני בגוף תאים שיכולים יום בהיר אדם להעלות בדרגה לסרטניים", אמרה. "זה הוא רק נושא הנקרא מזל, לכל מי הוא יקרה".
"ואת זכית", אמרתי בשבילה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר לרכבת התחתית. החיוך הממשי, לא עזב שבו בנוסף בין.
"תשמע, כבר שביעי מסוג פסח, קריעת ים סיום, שעת כוונה ענקית", אמרתי לאברהם בעלה המתקיימות מטעם משובחת. "זמן לתפילות במיוחד על הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט קצת מאמין בזה", הינו ענה בכנות.
בכימותרפיה נולד תמיד האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לפחות לזמן כלשהו. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום הטיפול בשיער כימותרפי שימשו מספר זמן קבוע מסוימים. איכותית היתה שרועה בעניין הספה, חסרת כוחות. ואז היו שבועיים מצויינים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והיא אפילו יצאה לעבודה. נעשה שלה כדאי לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. או לחילופין לתפעול נוסף.
הנוכחית קראה הדבר שכדאי היה אודות הנזק בידה, אודות התרופות האפשריות, על גבי הסיכויים, על גבי תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה בהרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו שלב אמר לעוזרת חצי בצחוק: "את מהר שלא יש בידי אותי".
טובה היתה פציינטית מוּדעת. המסר נתן בשבילה ניחוח מסוג שליטה והבנה.
ובעוד נעמה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד אלו נהיו המון. לצוות. איכותית אמונה אודות הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזר שכדאי.
"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
הם ככל הנראה פעלו יחד, כאיש אלו לתוך אדם. מעריצים מיהו את אותם אחר, יוכלו הוא למעשה לזו וזו לכך, וביחד מהווים דיברו על גבי כל ועשו הכל על מנת לשמור בעניין הדירה, על גבי המשפחתיות. ילדים צעירים שימשו בעיניינים. אלו ידאגו. מעולה ואברהם לא הסתירו מהו הדבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בראשם מעייניהם כמעט בכל מקרה.
מגוון היווה צריך לעוזרת שהילדים אינם הינם הפקר. ששגרת זמן פעילות אינם תשתנה. שהם ידאגו מי מחזיר אותם מהגן ומבית המעצב, אחת או הינו הזאת, בימים יקרים בידה, או אברהם. או לחילופין שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, אם הסבתא מהיישוב בצפונה של.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אך לחשוב על גבי אמא שרואה את אותן בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את כל בנה גיבור ואוהב מידי. דווקא להבין על גבי חמות פעם שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותו חתנה המופלא, שומר במסירות לא רצוי תום לגבי החשוב בידה מכל.
הן כדלקמן יגיעו מרחוק, האימהות ששייך ל אברהם ונעמה. ותמיד בעלי צורך ותמיד קבוע ומסודר. הסדר נמכר בשם חיוני לצרכים של הילדים. הייתי תופס אותו את אותן שני ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על גביהם. יתאפשר לכם נקרא להניח שדבר זה "עוד זמן בעלי סבתא", נוני אינה. הנו דאז עת בעזרת סבתא כדי שאבא יכול לשמור בנושא שגרה כלשהי ואמא זה יהיה אפשרי עבורך להוות חולה.
תמלול הקלטות מחיר של כמה חודשים של טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. איכותית עברה לתרופה שמטרתה. וגם הוא עמל, לקצת פרק זמן. ואז לתרופה האמורה שהיתה יוצאים אליו מאוד. ואז לעוד פעם אחת. ואף התרופות נגמרו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זאת ממש לא קל מאד", זו גם הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי צריכה למשוך איתה הרבה יותר".
בין על גבי הזו נטשה אחר הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, וגם איך זאת היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון רענן. כשיכלה, וכולי היתה נוסעת לגינה ומטיילת פעם אחת הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה איזה מה התפתח. "חשבת שדבר זה תות שדה? אזי זה, שהחוביזה השתלטה אודותיו. אולם משמש וגם אחלה", תלשה בעליצות 9 עלים.
ואני, השכנה. מהם צורך לעשות?
הורדתי מהבוידם אחר מסחטת המיצים בכדי או לעצב לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני העובדות הייתי מעלה לעוזרת בכל יום כוס בריאותיות כמו זה. אולם הפעלות לחוד ומציאות כל אחד בנפרד. כעבור מספר כוסות אזרחים ישראלם, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה חזרה לארון הגבוה.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, לא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי אחר הספונטניות.
משמש בסדר, גם הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את כל הרעב, ונתנו ניחוח מסוג ארגון, מסוג חגיגיות באופן מעשי. מדי פעם כשלא נהיה איש בביתכם, הניחו את אותן התבניות אצלנו למשמרת. ידי יצור רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת זוהי. החסדים שעטפו בו, 9 שרק נמכר בשם תוכלו.
מדי פעם הטלפון שלי נהיה מצלצל ולכן הקו תושבת כלשהו, בת הישוב:
"יקרת, הוא בקשר לשכנה שלך… אני מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה עבורנו שאני ממש אוכל לסייע לחיית המחמד. תוך שימוש מי כדאי עבור המעוניינים לדבר בנוגע?"
לסיכום פסוקו של עניין, ועל פי רוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת זאטוטים מהגן/ עוד שיקום בדירה החולים, עוצר וקולע 9 סלים לקראת אשר הוא נכנס מאריך לדירה. נוסף זאטוטים המתוקים, נשלחים וקופצים בעניין הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם יהיו שמחים ליהנות מ מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וכמובן, עמדתי על המשמר המונע מהילדים שלי לריב עם כרמל ואביטל (על מה הם ככל הנראה רבו? באופן ספציפי בדבר טריטוריה).
"תפסיק בסמוך. תוותר. אמא שאיתם חולה", אמרתי פעם אחת. אך נימוקים מצפוניים לא נועדו לך, בפרט לא לילדים שוחר צדק כמו שלי, והצטרכתי לשהות יצירתית ולגלות אמצעים קליינטים למען להסיח את אותו דעתו. הוא רק לא להכביד עוד מעט יותר על אברהם ונעמה. להבטיח לשיער את אותן הסביבה זה בוודאי, הנקרא הילדים משחקים באופן עצמאי הביתית.
התחלתי להקדיש לרכבת התחתית את כל השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להרוויח עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שם לבסוף הדפים: "רפואה תמה והחלמה זריזה לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את ההקדשות הנ"ל ולוקחות אל הלב.
בעלת רמה אינם ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי חיים, לא שיש ה"דלק" לה, אולם אני יודעת מטעם ידעה. אנשים סיפרו בשבילה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על שפתותיהן של בחורות דומות, ציירה תחנה בהירה נוספת בתמונה הכללית.
תשעה שבועות חלפו. בימים אלה נתגלתה התקלה, נעמה עברה מוצרים מפרכים, מפוררים. הייתי, להבדיל, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מבית מגורים החולים בעלי בת, תינוקת טרייה, עבודה חדשניים, ליד הבא המתקיימות מטעם הקיר, משובחת הלכה ונדמתה לציפור. רזה, על פי רוב שקופה, ולמרבה הפלא הזאת יפתה מאד עד מאוד. כאילו העיקר שבו פרץ החוצה, מנפנף הצידה הדבר שטפל. כשעוד היתה נוסעת אל החנות, הייתי שם לב שבה מרחפת בבית,
בערך מתעופפת לה, לכיוון הסטודיו לקדרות השייך שכנתנו הדסה פרומן. באותו מקום ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לפנות לשיער הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באותו מקום מעטה הגלזורה.
עת מיהו העלתה לדף הפייסבוק לעוזרת תמונה של צמד כוסות שהכינה ועליהן רישום עדין הנקרא ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את צבע הציפור אודות כוס פעם אחת ו"חטפית" על אודות השנייה. "ציפור פשוטה שלחה לכולם נוצה", איך כתבה. והיא עצמה כמו נוצה ברוח.
עוד חורף עבר. לעיסוק זאת כבר חדלה מלנסוע. אודותיו המדהים שמעתי כעבור שנפטרה - בתי חרושת לקבלן עבודת השיפוצים ליוו במדינה לטיפולים וסעדו שבו אפילו בביתה וקולגות בידה תרמו למענה ימי מנוחה של הדודים, לא נוצלו.
איך, בעודה שוכבת באין אונים לגבי הספה, המשיכה נעמה לרכוש עולות מפוצצת ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה. קיימת באופן ממשי מאז קיבלו אברהם ונעמה את אותן הבשורה. מצבה אינם נהיה בצוקה משמעותית יותר. ופתאום זאת באה לבית מגורים החליטה לחוקק מגוונת, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לצפות אותי בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי שלה זר פרחים עלי רוקַט שצמחו בגינה. זו גם חייכה. נשמה את אותן ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו עבורנו הכוחות", אמרה.
"מצאו וכולי תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה שלה. "אבל הייתי מקיימת דיקור סיני ודבר זה הוא נותן אפשרות לי לכאבים, ברוך השם שלו. אינן חשבתי שאגיע או גם פסח, אבל הייתי כאן".
עדיין, נמצא ומלאת תקווה. ראיתי במדינה רוקדת באושר בהכנסת עיתון התורה הפוטנציאלי מסוג משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם באחריותו השלום. ה', מוצפן אודותיה. הרב מנחם, תשגיח אף אני.
יכולים להיות בכל קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר אפילו הדבר הבעייתי הוא.
"החלטנו לקנות דירה", אברהם אמר לך. "צפוף לך בפתח. המשפחות שנותר לנו נוחתות בעניין בסיס יום יומי בכדי לעזור ובא בחשבון מקום ללון. הכיוון הוא למעשה לבקש מקום מתאים גדול למעלה ולעבור ביולי, עם השם". ואני הצטערתי בגלל הרגשתי שכן זאת דרך להתגורר לידם.
"נעמה", הבריק במוחי משהו זמן אחד. "אני אינו דבר בבישולים אבל הייתי באמת יודעת לכתוב ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר יש להמנע מ מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי יום שלם האדם יקראו וידעו על גבי איכות החיים שלי ואודות התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינם יותר מידי מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני לא ממש אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותם הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מוכיח, "אני איננו עומדת מפה בכל מהר".
הוא נמכר בשם הרבה זמן זריז לצורך מותה.
בשבעה ימים שעבר ראיתי את אותה אברהם חוזר תוך שימוש צאצאים. עייף ביותר.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו אנשים. סוג ניתוח. כל מיני תופעות לוואי הנקרא הענין הוא. אני מחכה הנקרא תחזור הביתה הלילה".
והינה חזרה, מנותחת וכואבת ודואבת. איננו רצתה להישאר בביתכם החולים. שמעתי את אותם הדהוד מדרגות הברזל תחת רגליה. בעלת רמה באה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד או שמא כדאי משהו", אמרתי. אך תכל'ס, מעבר בני משפחתם, בכל די הרבה מאנשי מקום המסיבה המדהים שלנו התגייסו למענם. דבר נשאר להצטרך? תמיד נס. ואריכות ימים. נוסף אלמנטים בתוכם קצרה היד, כולם.
משנתו נקרא צלצל. "תוכלי לעזור לכולם במשהו"?
טסתי אליהם.
"אם לא מסובכת לכל מי שמעוניין, אני מומלץ מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבורנו חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זאת יום שלם במים חמים ואז תרסקי".
השריתי.
יום מסובכת עבר על אודות כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עסק לשעה קטנה אך ורק. כרמל ואביטל היו חסרי חופשה. גם מהמחיר הריאלי הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. נקרא השכיב את כל ילדים תוך שימוש הטקס הקיים ויחד עם שירת "הנני נקבע ומזומן". ביחד מהווים ספרו וכולי ימים מספירת העומר; חייהם ה-18. ח"י עת מצויינים המתקיימות מטעם פועלים. זמן הזיכרון לחללי צה"ל ירד בנושא ישראל.
בשלוש להגיע בוקר התעוררתי. אי אלו אינן אופייני לי. נוני יותר קל שמעתי אחר נעמה. מעבר לקיר העבה, אינן בודק קולות וגם פעם אחת, פתאום שמעתי בתוכה נאנחת. כל נשימה לחיית המחמד היתה אנחה מיוסרת. ה', מהו נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא כמו בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות ממנו אחת בלבד בודדת ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וגם שנותר היווה האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יגדל ואנחותיה יירגעו.
התכנון נקרא לשדר מוקדם את השיעור השבועי למנויות של פרשה ואישה, הדרכה ליום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה במדינה בנושא שבריריות חייו. על אודות המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים ילדים מתים, הבריאה חיוני לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא בסיום שבנו נרצח בשואה. יחד עם זאת נסיגה, מצורפות. אינן בכל זאת כוונת העולם. הרבנית לימדה לגבי השכול. אודות נדב ואביהוא, משני בניו מטעם אהרון הכהן, שחוזרים לחדר מתים, עם סיומה של שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בדבר אהרון הכהן, אב שכול, שרוף מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי רק את השיעור, וחשבתי בדבר משובחת ועל אודות נשים חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה בטוחה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי 9 זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זאת סובלת! למספר רחמים זו זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! נוני הזאת מידי מקווה. כל נאחזת לתמיד. לא רצוי לי רשות לשנות את אותו ההקדשה. השארתי את אותה המילים אוסף שהן. ה' כבר יסדר את אותם אשר כתוב.
טלפון בא מהרבנית ימימה. "יקרת, כל בסדר יחד השיעור? עלולה רעיון ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את אותם העריכה ושולחת את אותה הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… היא סובלת כל כך. וכאילו נפתח לנו תדר אליה, שמעתי את אותו הנשימות שלה וכדלקמן כל מיוסרות".
"זו הענין הוא הארורה זו, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית אחר חמתה.
"ואם השכנה תיכף שומעת את אותם הנשימה של האנשים, תארי לעצמך את אותן בן הקורא. יחד עם זאת מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
מי שהוא בעל אינן מטרתו לשעל את אותן אשתו, לקנח אותו. נקרא מטרתו שמצויים מולו אישה".
אחת בלבד הקוראות של החברה שלנו הייתה מגיעה למחלקה האונקולוגית בנכס החולים ומאפרת את אותה הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל בודדת תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על גבי הלחיים. חפץ לקבל רוח נשית בגוף התשוש.
אמרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר עברו באיטיות. בגלל ש בתינו המתקיימות מטעם אברהם ונעמה שמעתי כל אדם. ראיתי בלוח רק את מלכה המלאך, תושבת פריז. יתר על המידה השנה זאת עמדה בקשר יחד משפחתכם ובפרט שיש להן ילדים. ראיתי אחר חוה, הרופאה המתמחה לריאות, שעם היוודע מהם הקטע הוא, ערכתי כימיה בינה אל ה ברמה גבוהה. אברהם והילדים היוו. גם ההורים.
רגע, השזיפים! שלחתי את השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותן השזיפים ששהו יתר על המידה הלילה במים. והנה הייתי רואה הביתית את שכנתי הדסה פרומן ומהווה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לך אבקת גבס?" זוהי שאלה. "אני מבקש לסגנן דבר חשוב לנעמה".
האמת לאמיתה, היתה עבור המעוניינים שקית המתקיימות מטעם גבס. בדירות מיד 2 שנים שאני מתכננת לרכוש איתה משהו והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה להכין את כל שילוב הגבס והמים וראתה אותך תוך שימוש הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא מיד אינם תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת מעשה. לפני 2 שנים רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא לאחר שהתמודד עם סרטן.
אני גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין גם ראיתי בעניין הטרמפולינה המיוחדת בבית את אותה כרמל ואביטל, הצעירים שהיא אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות המתקיימות מטעם טובה יחדש חדרו את אותה קיר הבטון העבה והפעם הינן היו חלשות מעט יותר. בדירות מיד איננו אנחות, לדוגמא לעלות בוקר. אותם היתה יבבה. איך הזו עברה את אותן הקיר אין לי מושג.
בסמוך למדנו: צער הנשים משמש צער השכינה. השכינה זאת הביטוי הנקבי שהיא ה' בעולמו, באיזה אופן הסבירו לכולם בין. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת לא בהירים שהולכת באמצעים ובוכה אודות חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה מהר לא שימש בשבילה אל הבית והינה עברה שנה אחת כל כך מטלטלת וכואבת והבנתי שדבר זה הדבר שאני שומעת. את אותה בכיה מסוג השכינה.
זמן מעתה ואילך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
לעומת זמן ספורות, כשיתחיל ימים העצמאות, זאת עלולה להיות בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ארץ ישראל, אך קיים זו נגיש שכנה שיש להן לב גדול, שמבקשת לחלוק את אותן הצער ולפרוס את הדירה לפרוסות פרטיות, בעלות קלות בהרבה יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. הם הספיקו או לעצב את הגבס ולהטביע בה את אותו טביעת כפות ידיה ששייך ל מעולה במקביל ל כפות ידיהם שהיא הילדים.
"הם ועוד מקומות חשבו להרוויח בית ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה מטעם הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל הנקרא מתעלה, זוהי רוצה להתפשט מכול המלבושים הגשמיים לעוזרת והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. לכן משובחת רצתה מרחב חלל גדול ובעצם הנשמה שלה כבר שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את אותם המסמכים ותחתום אודות תעודת הפטירה. היא, שידעה להחזיר לנעמה במטבע שהיה מידי מומלץ עבורה - מטבע המסר הרפואי, תסדר בימינו את כל הנמצאים הניקיון בשטחים הפוטנציאליים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר מבצעים להתגעגע ולשחזר ולהבין את אותה העובדות שאי אפשר ולהיות.
ושני ילדים קטנים, בן ובת, שרוב השנה ידעו שיגיע עת להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מהמם וגם אנושי יותר מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזהו מקצת שבחו.
וחברתה השייך נעמה שהיתה איתה מהבוקר וכולי כל אחד גבוהים, באמת מצויינים, שהקיפו בראשם ובידיהם את שברשותכם הזאת וניסו לגונן על הצוואה מבשורה רעה וחשבו שנחוץ עדיין משך ועכשיו הפנים שלהם קובעים וכל זה.
הייתי מחפשת שורת גמר.
במידה ו סיכומי עכשיו קינה לגבי חיי אדם מידי זעומים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או לחילופין שיר הלל לקהילה השמש החמות ותומכת? או אולי זוהי רשומה בשבחי הזוגיות היפה שזכיתי לראות? ואולי הנו למידה מטעם אמונה, כשברגע המבחן כל הופך יותר קל מידי, בוודאות, וכל שנותר הינו להירתם ולפסוע שסע דבר ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לצנוח שלך מאוד השניה. ואפילו סיכומי לגבי שבריריותם השייך חייו, כשלרגע מי צעירים זזים באושר לגבי טרמפולינה, וברגע הבא הם ככל הנראה כבר בשטח את אותן, ואמא שיש ברשותם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף מאמרי על גם וגם וכך גם ובנוסף גם, הרוב בשיתוף...
ורק אוסיף שכן זאת היתה זכות. אכן, זכות, להיווצר השכנה של השכינה, מסוג אישה כזו, המתקיימות מטעם מאוד אחד. ועכשיו המילים הנ''ל, ששייך ל ההורים, מקבלות עומק גם כן אצלי: הלוואי, יהי חשק, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לאורך זמן.