תרבות ה"פרסים" משחיתה בנו את אותה הרצון להתמיד ולהתמודד.
יש עלינו מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים קטנים למען לתגמל זה בנושא הישגיהם: בספורט, בלימודים וגם על גבי המצווה של או גם אמירת תהילים. הרעיון וההיגיון ברורים כולו, אולם יש צורך בתרבות הזו נוסף על כך חשש. בדף עורך שקראתי בשנים האחרונות, הקרוי "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן רק את ההרגל הנפוץ לספק לילדים המון פרסים על עצם השתתפותם בספורט. ובכך זו גם כותבת:
"עם חזרתם שהיא זאטוטים ללימודים בסתיו הינו, ובחירת החוגים בהם הם ישתתפו בשנה באזור הקרוב, ההורים צריכים לא לשכוח את השאלה לפניכם. אם הילד שלנו קיבל להנות כדורסל אם להתעמל, שהללו את אותם מארגן החוג: 'אילו הקטנים מעדיפים פרס?' או גם הפיתרון תהיה: 'כל ילדים רוצים פרסים', הזמינו חוג את אותה. אחת בלבד, פרסים היוו כל מה ייחודי. חיי האדם פרסי השתתפות ושבחים הם ככל הנראה בערך נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים את הקטנים שמרביתם מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנים בדיווח לגבי השפעת השבחים והפרסים אודות הילדים. התורה חד. פרסים אלו עוצמה מניע מצוין, אך הכרה שאין היא פוסקת אינו מעודדת את אותו ילדים צעירים להצליח בגדול. בהם, זו גם מאפשרת להצעיד את זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, דיצה שילדים מגיבים אם חיובי לשבח; יכולים להיות מעדיפים למצוא שהם כבר מוכשרים, מבריקות ואחרות. נוני עם תום שבח מאוד על הכישורים המוטבעות בם, מהווים קורסים יחד עם ההיתקלות העיקרית בקושי. וכשהם מדוכדכים בשל הכישלון, הם חושבים שהם כבר רוצים לרמות נותן להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 14 בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים זו גם. מהמדה ילד בקבוצת הכדורסל לילדים, נהנה שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי פירוש, שצברו בנושא השידה שלי בכל שנה אחת. מוצלח ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה שנותר לנו להשקיע במשחק את אותן כל המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אתכם לעזוב בזמני תסכול. בענף ללמוד את אמנות ההתמדה, אנו התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו דורשים להמשיך לנגב מהשולחן את אותם האפשרות לוותר.
אני בהחלט זוכרת את אותן הקיץ שבה למדתי הנל בעצמי. אני אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות שיש להן סוציולוגי הכי טובה. בהתחלה המבוגרים שברשותנו התנגדו. אך כל אחד הראינו להם אחר המפות, את כל מקומות החנייה המתוכננים שברשותנו, ואת מעגל העניינים שניקח איתנו, והם הסכימו שאין בהם התלהבות יתר. הייתי זוכרת את כל טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעלי אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת היאך לבדוק השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הינו בזה. היינו בדרכנו, ובאמת שלא כל כך שינה לכל המעוניינים לאיפה.
ניחוח קלילה זה נמשכה או אולי שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. אפילו, האוהל שיש לנו הינו בניגוד אל של מים, אולם לאחר 45 דקות הנקרא מאמצי פשוטים וזולים עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר מוצלח את אותו הגה, התחלנו לתהות אם לא טוב לישון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו את זה בזו מלבד לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים מאוד. איננו רצינו להשפיל את אותו עצמנו ולישון במכונית כבר בטיול הארוך ההתחלתי של העסק, אזי המשכנו לבלות, כשבכל שניה אינו לח הופכת בוצית הרבה מאוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להשתכלל לאט. בשלב ספציפי, קבוצה חביבה שחנתה לידינו הציעה סיוע, ובתוך בערך כמה רגעים, סיימנו. האוהל שנותר לנו עומד רצינית. מאוחר בהרבה יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה של האוהל, והרגשתי כיצד תוך שימוש טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב שהיא יודעים עצמי חדש.
למחרת משנתו, יצאנו בדרכנו אל ההר המקיף תכננו לעלות. המסלול נעשה גדול ומאתגר. בליבם, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. טובי ניקיון ואחזקה שלי רצתה לחזור, אולם בניית האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך פריט בתוכי. "אנחנו יכולות לעלות לפסגה. אתם מסוגלות לקנות את זה".
כשטיפסתי את אותן החלק התלול האחרון מטעם המסלול, הרגשתי משעשעת של בהצלחה. ישבנו בנושא הסלע הגבוה מאוד וספגנו את אותו היופי החודר. ואז שמענו רק את האנחות. בהתחלה חשבנו שהדבר שיש לו עבודה שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. נוני כשירדנו למען לברר, ראינו אותו: גבר בגיל השלישי שוכב על הסלעים. היווה למקום חתך מגוון לגבי המצח, והמון דם סביבו. תמלול הקלטות חינם מגוון רגעים עמדנו בו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי אחר הסווצ'ר שבתרמיל שלי למען לחבוש את אותן ראשו, לעומת שחברתי שלפה אייפון שאינו קבוע לא חדש וכבד, שההורים שבבעלותנו התעקשו שניקח איתנו והיה אם חירום. במשך רגע ארוכה אינן נראה צליל חיוג, אולם רק את על ידי זה נקרא עבד. הוצאנו את אותה המפות, סיפקנו למוקדן החירום את אותה שם המסלול, והסברנו שאנו בדבר הפסגה. הרגענו את אותה המטייל הפצוע שהעזרה בדרך, וחצי עת את אותה על ידי זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה הזמן לנכס הליקופטר יחד עם פרמדיקים.
בימים אלה, יצא עבורינו להניח על בדרך זו המון. הדבר היווה מתפעל עד היינו נשברות וחוזרות בראשם המסלול? אם לא היינו בונות רק את הביטחון העצמי של החברה שלנו, בהתעקשות להציע אחר האוהל בגשם השוטף. עד היינו נכנעות לתסכול - החולה זה בוודאי היה יהיה יכול למות לבד אודות פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אתכם כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותן שביב הביטחון העצמי האפשרי זה בהחלט. למדתי את אותם הכוח הנקרא לא להתייאש. גיליתי כיצד המאמץ נעשה לפרס בנפרד .
ומסיבה זו, נחוצה כל מסקנתו הנקרא המאמר הנזכר כאן, וזאת הסיבה שחיות הייתי דורש לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, אם צאצאים יודעים שאנו יקבלו גמול באופן אוטומטי, דבר ידחוף זאת להשתפר? בשביל מה לטרוח להמשיך מיומנויות השייך תשובה הפרעות, כשלא יודעים להתגבר על גבי בכל מכשול? מסוג זה אני מאמנת בייסבול, אני בהחלט מודיעה מהר בפגישה העיקרית ל בעיקרם שלוש פרסים: הצטיינות רבה, ההתקדמות הרצינית ופרס בעניין רוח ספורטיבית בעיקר. ואז הייתי מושיטה לילדים רשימה מסוג נתונים שאנו יצטרכו בעשיית על מנת לזכות בפרסים הנ''ל. הינם ידעו מהר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, אישיות והתמדה יזכו להערכה".
תמלול הקלטות חינם , אנו מפסידים מזמן לזמן יותר קרובות מעניק מנצחים. אנשים נתקלים במכשולים קורה שאנחנו למעלה קרובות, מסייע ב הם בהתאם ל במסלולים רהיטים. כל אחד משיגים את כל עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף לכן שפתם הנקרא מצוקים תלולים, ואנחנו מוכרחים לביטחון העצמי שמגיע בעיקרם ע"י מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ובכלל לא מצאת - לתוך תאמין" - בגלל בגדול הינו סימן שלא יגעת יספיק. יש לכל מי שמעוניין הבטחה להצלחה רוחנית או נשקיע את אותו המאמץ המרבי. משום שעמוק בחלל, אנו ממש לא בודקים אודות אחר הפרס - אך רק את האתגר. אתם חפצים להיות אודות הסלע המשמעותי סופר בפסגה, ולדעת שגם אם לקח לעסק הרבה מאוד זמן לטפוח אליו, כל אדם התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או שהגענו לפסגה.
איכות החיים אינם בהכרח דווקא לנסוע למטרה שהיא המפגש, אלא אף לגלם כמעט בכל הכוח עד לסוף.